באחת מעצירות ההתאוששות, מתנשמים ושעונים על גזעים טחובים, שואל אותי צפר קנדי מבוגר מאיפה אנחנו, ומוסיף בניחוש לא משוכל ומחויך: שבדיה? נורבגיה? אני ממלמל ישראל ופניו מתכרכמים והוא פולט משהו על מלחמה ושיפה שעשינו הפסקה עם ביצוע הזוועות כדי לצפר. המילים פורחות ממני ונעלמות, אבל אני נשבע חרש, שכשהפיתה תבוא אני אעמד לפניו ואסתיר לו, עונש ראוי לצפר. אך הפיתה חוננת אותו, כי היא ממשיכה לשיר ולא להופיע, חגה סביבנו, מושכת אותנו במעגלי מחול לא נגמרים, פעם הראש זנב ופעם הזנב ראש, וכשאני שואל מודאג את אחד המדריכים אם הם יודעים איפה אנחנו, הוא צוחק ואומר שלא התרחקנו בכלל, ואני באמת שומע קול של מכוניות ומשאיות פולש אלינו מהיער.
אחרי שעתיים או שלוש, כשאני מקפיד לתמרן בראש הטור, אך גם קרוב מספיק לקנדי כדי להסתיר לו כשהפיתה סופסוף תופיע, הוא ואשתו נשברים וקצת אחריהם גם אנחנו פורשים וחוזרים לכביש, דרך הגזעים הנפולים והענפים המצליפים, הפטריות, החזזיות, השרכים והצלליות המתסכלות של הציפורים. ושם, בכביש הפולשני שקורע צלקת ביער, אנחנו מתענגים על אור השמש ומתמסרים לפרפרים טרופיים יפהפיים ולציפורים ממשיות, לא רק צלליות ציפורים לכאורה. בעצים מעלינו נופשת משפחה של קופי קולובוס אדומים. חבריה מטפחים אלו את אלו, בוחנים בקפידה זה את ישבנו של זה, שולחים אצבעות פולשניות לחורי הטבעת בארשת פנים שנעה בין אושר עמוק ומתמסר ליגון תהומי. קופים אדומי-זנב מטפסים על העצים, זנבותיהם משתלשלים תחתם, והם מפריחים מבין הענפים ציפורי טוראקו וצופיות, ומאות פרפרים שלהם אלפי צבעים.
חלק מהפרפרים אנו פוגשים שוב בלודג', אליו אנו חוזרים כדי להתאושש ולאכול ארוחת צהריים שאת מנותיה הזמנו בארוחת הבוקר, שאת מנותיה שלה הזמנו בארוחת הערב של היום הקודם, שגם את שלה הזמנו בארוחת הצהריים הקודמת, במין מעגל ארוחות נצחי ומשמין. אנחנו מתגלגלים החוצה לאחר הארוחה, רדומים למחצה, מתכוננים לצאת לתצפית אחר צהריים, אבל העננים מתקדרים וממטירים גשם שמטיל עלינו עוצר מרפסות. ושוב טשטוש הגבולות שבין האנושי והטבעי, כי כשהגשם פוסק, מתמלאת החצר באור רענן ובבבונים שמתהלכים בה באדנות אדונים, בפרפרים צבעוניים ובמגוון ציפורים: צופיות מחזירות אור, מושבה קטנה של אורגים שחורים, נקר ירוק שמטפס על גזע עץ, ברבטים, קיכלים וזרזירים, חטפיות, ציפורי אלמנה ונגריטים, ציפורי שיר וציפורים צרודות, תוכים ושלדגים, מניקין קטנים וקלאו שחור-לבן עצומים. ואז, לפנות ערב כשמזג האוויר מתייצב, אנחנו יוצאים לעוד גיחה קצרה ואחרונה, אל חלקות החקלאות הזעירות שנוגסות ביער ופולשות אליו, מערערות עוד את הגבולות. וכך, קצת לפני חשיכה אנחנו מספיקים טעימה כמעט אחרונה מהמגוון האוגנדי המופלא; ינשוף לבן-פנים שנע בין תנומה ויקיצה, חטפיות וונגה מצויצות, עוד מיני אורגים וזרזירים, וזוג חטפיות גן-עדן שחורות-ראש שנעות בין מטע בננות קטן ומטע קפה צפוף ומקיפות אותנו סחור סחור, סיבוב מהיר ועוד סיבוב מהיר, כמו קולעות סביבנו כלא ענוג, ושתיהן, סוהרות יפות, בתנועה רחבה נועלות את השער.
