אנחנו מתרווחים ומתלטפים בצלילי הסקסופון של ג'ס קורן שעוטפים אותנו, אווריריים וליריים, אימפרסיוניסטיים. כמעט כמו לפני שלושים וחמש שנה בפאבים אפופי העשן של תל אביב, אז חבטו בנו צליליו בג'ז סוער, אקספרסיבי. שנות התשעים ואנחנו שלושה קציני ים צעירים. אבישי ובועז מספינות הנצ"ל (נגד צוללות) ואני מהצוללות, חולקים הרבה תרגילים משותפים. בתדריכים לפני היציאה לים הייתה בהם מעט אופטימיות טיפשית, בתחקירים של אחרי בעיקר רוח שפופה והתנצלויות נצ"ליות אופייניות, אל מול הצוללנים שמחייכים בהתנשאות, כי בים יש רק צוללות ומטרות, אז נסו לצוד צוללת ישראלית, נראה אתכם סטי"לנים יקרים. רק שאז מצאנו את עצמנו יחד בתל אביב. בועז משוחרר טרי, אבישי בתפקיד חוף כלשהו, מבלה על הקו בין חיפה ותל אביב, ואני מוצב במפקדת החיל: "הקריה". שטופים לחוף כמו שלושה בולי עץ סחופים, צוללן אחד ושני סטי"לנים מנסים להסתגל לקרקע יציבה מתחת לרגליים ולשעות של פנאי שלא ידענו מה לעשות בהן, כי למי היה פנאי בתפקיד מבצעי: שעות וימים, שבועות וחודשים, מלאים במשימות שמלכתחילה אין סיכוי להשלימן, ויציאה לים וחזרה מהים היישר להכנות להפלגה הבאה. שגרה בלתי אפשרית, אך מלאת ריגושים. ואילו במפקדה, שעות של שעמום ושל ניאון משרדי, שונה כל כך מתאורת הצוללת או מבוהק השמש המסנוורת, מעביר ניירות מכאן לשם, או מייצר נהלים שחבריי המפליגים יקללו אותי בגללם. ובצדק. אני מנסה להבין את המציאות הפקידותית שנכלאתי בה, תשע עד חמש, מינוס שעה פה ומינוס שעה שם, מפצה את עצמי על השעות לא שעות של השירות בים, ועל השעמום והיעדר המשמעות בקריה. מנסה להעביר את הזמן, להפוך אותו למעט פחות אבוד, עד שאחזור לתקופה נוספת בצוללת.
אני מנסה להבין את המציאות הפקידותית שנכלאתי בה, תשע עד חמש, מינוס שעה פה ומינוס שעה שם, מפצה את עצמי על השעות לא שעות של השירות בים, ועל השעמום והיעדר המשמעות בקריה.
