עדר יעלים פוסע חרש במרעול שבמדרון התלול. תהום עמוקה נמתחת תחתם, ממתינה כמו המוות לאסוף אותם בחיקה החם. נשרים ממריאים ומתעגלים בתרמיקה רחוקה ושקטה. אפשר להיבלע בדממה המדברית, אך רעם פתאומי של מטוסי קרב מזכיר היכן אנו והמולה מחודשת של קריאות הבזים מזכיר בעבור מה. ארבעת האחים ממריאים אל שלושת הבוגרים שחזרו ממסע הציד בבקעת צין. שלושה מהפירחונים מקבלים ציפור ניצודה ונוחתים על מדף סלע, לתלוש מנוצותיה ולקרוע בבשרה. האח הרביעי, אולי עוד שבע מארוחה קודמת, נוחת ללא טרוניה. השקט שב למפל, עד ששני בוגרים, כנראה בני הזוג, ממריאים בזה אחר זה. הם מלהטטים יחד, עפים צמודים וקוראים בקול, נוסקים וצוללים בצוותא, כמו משחקים עם הדי קריאותיהם ששבים אליהם מהקירות. חיזור מאוחר, אולי חיזוק הקשר הזוגי לפני יציאתם הקרובה לאפריקה הרחוקה. הזוג המשולהב חולף מהר וקרוב למפל. משק כנפיים ומשב של רוח. צל ועוד צל חוצים את פניי, חורצים בו קמטים של ציפייה. הבזים מתרחקים, נוסקים, צוללים, משנים כיוון ושוב מתקרבים. הם מלכסנים לעברי את עיניהם, כמו מוודאים שאני נפעם. חליפה נוספת והם נפרדים זה מזה, אחד נוחת לנוח בקן העזוב והשני עוזב בשעטה אווירית, מאיץ ויוצא מבין קירות הקניון אל הבקעה. שוב שקט שמופרע מדי פעם ברעם מטוסים, קרקור עורבים שחורים ושריקת טריסטרמיות. הבזים ניצבים על מדפי סלע נפרדים. אחד מהבוגרים עומד על שן הסלע שבפתחת הקניון, גופו האפור כצפחה ממוסגר באור, שמוחזר בוהק מהבקעה. הסלעית הנזירה חולפת מערבה ולהקת חצוצרני מדבר עוברת מזרחה. הבזים מעיפים בהם מבט אדיש וממשיכים לעסוק באכילה או בסירוק נוצות, עד לציד הבא.
ארבע שעות חולפות כך. הבזים והמדבר. עוד צלמים ועוד צפרים. שיחות חרישיות ומתפעמות. להקות של דיות נודדות דרומה ומתחת להן עגור אפור, דואה בודד בצוואר מתוח. החום מתגבר בהדרגה והבזים נאלמים דום, נסוגים למסתורים מוצלים. דממת צייה עצלה שורה בכל. אנו עוזבים את הבזים על עלילותיהם המתפתלות ונפרדים מהנופים שנשקפים מהמפל. יורדים לעין עקב לטבילה קצרה במימיו הצוננים. המים האלה שהם אותם מים מפעם, עם ריח המלוח, המים הנוטפים משערות השולמית, ושריקת הטריסטרמיות. כמו דבר לא השתנה, ושוב אני הילד ההוא שהיה, אבל לא בדיוק ולא ממש.
ארבע שעות חולפות כך. הבזים והמדבר. עוד צלמים ועוד צפרים. שיחות חרישיות ומתפעמות. להקות של דיות נודדות דרומה ומתחת להן עגור אפור יחיד, דואה בודד בצוואר מתוח. החום מתגבר בהדרגה והבזים נאלמים דום, נסוגים למסתורים מוצלים. דממת צייה עצלה שורה בכל. אנו עוזבים את הבזים על עלילותיהם המתפתלות ונפרדים מהנופים שנשקפים מהמפל. יורדים לעין עקב לטבילה קצרה במימיו הצוננים. המים האלה שמרגישים כמו פעם, עם ריח המלוח, המים הנוטפים משערות השולמית, ושריקת טריסטרמיות. כמו דבר לא השתנה. ושוב אני הילד ההוא שהיה, אבל לא בדיוק ולא ממש.
