אני מתפלל שלא יחזור על עצמו הסיפור עם היסעור הפרסי, שחוץ ממני כולם ראו. אבל הדקות נוקפות ואני מבין שזהו זה, הסיפור ההוא כן עומד לחזור, ועכשיו אפילו ההוא, ששמו מתחרז עם מרק, מצליח לגלות מעט אמפטיה, ומנסה לעזור לי. אבל הגשם חוזר וכולם מתנצלים, בחיי שיש בקולם מנה גדושה של רחמים, אבל קר ורטוב ואין ראות, כי הגשם ניתך, אז הם נפרדים והולכים לחגוג עם חומוס, ועכשיו זה רק אני והים הגועש והגשם. אני מציץ בשעון וזמני אוזל. אבל אני נותן לעצמי עוד חצי שעה, מקווה שהגשם יחלוף ובינתיים מסתתר מאחוריי שלט פרסומת.
המואזין קורא לתפילת צהריים ודנדון הפעמונים מהכנסייה מצטרף אליו, וביחד הם מפזרים עבורי את העננים. שני פרפורים באים מהים, מצחקקים בטירוף. השמש יוצאת לייבש אותי ואת העדשות. היא מרצדת על הים, כמו המאמר ההוא, שנותר זנוח על שולחני. אני מדחיק אותו ומתמקד ברצועה צרה, שלרוחבה אני מוליך את הטלסקופ, הלוך ושוב. ברק אמר שכמעט כל היסעורונים עברו מצפון לדרום, אז אני אורב להם ברצועה הצרה הזו, מתקין אותה כמו תיל ממעיד. ליאור מצטרף. אני מסביר לו בייאוש שיש מלא יסעורונים בים, אבל אני לא ראיתי אף אחד, שזה קשה, מאוד קשה. שקט. רק הרוח, מכוניות וקולות העיכול של החומוס, מהקיבות של החבורה ההיא, שחוגגת את התצפיות שלה בעשרים ומשהו יסעורונים. אני נשבע שעוד רבע שעה ואני נוסע הביתה, לעבוד על המאמר. עוד ארבע דקות חולפות והזמן כמו עוצר מלכת, כי הנה החרמש ההוא, הקטן והשחור, קוצר את ראשי הגלים בגלישה מהירה. השמש משחקת עם על-השת הלבן שלו, שטס מהיר מהרוח. שלוש שניות, כולל שליש על התנהגות כפייתית, והיסעורון היה כלא היה.
אני גואה. לא משמחה, אלא מתחושת הקלה. שעתיים ותשע עשרה דקות של ייאוש ומיצי מרה ושלוש שניות, שלא מספיקות אפילו להזרים בי את האדרנלין, רק את ההקלה ואת הידיעה שמחר אני שוב כאן, אולי מחר תהיה שמחה. אני מבקש מליאור לצלם אותי מצליב ידיים לאיקס של הלייפר, כי תמונה אחרת כבר לא תצא היום, מעמיס על כתפי את הטלסקופ ופוסע כפוף אל האוטו, שבתוכו אני זוקף את הראש ופוצח בשירה:
“I love you Barbara”.
