לא קל לקום מהמיטה. במיוחד כשענבר בבידוד ושחף עבר ללמוד בזום ואפשר לקום מאוחר יותר מהרגיל. וקר שם בחוץ ושמיכת הפוך חמימה וממילא, כבר ראיתי את כל הפרושים בסביבה. הם נחמדים הפרושים, המבט החששני בעיניהם עושה לי חשק לחבק אותם, ובכל זאת: פרושים מצויים והם יהיו איתי עוד כמה חודשים וקר ובוצי בחוץ, ותמיד כשאני חוזר הביתה עם גושי הבוץ דבוקים למגפיי, קטי רוטנת. ואני עייף. נדמה לי שכבר יצא לי להזכיר כמה פעמים שאני עייף ומלא ביגון קיומי. וחמים מתחת לשמיכה וכולם עוד ישנים. אבל יש רצף צפרות לשמור והציפורים לא יודעות מה לעשות בלי ברכת בוקר טוב ממני. אז כנגד המחאה של שארית השפיות שלי, אני מחליק בשקט מהמיטה, שוטף את עצמי במים חמים ויוצא אל הקור והבוץ. סיבוב יומי קצר, שבסופו ממתינים המחשב, העבודה ותנור חימום.
כצפוי, יש סביבי פרושים, קרירות ובוץ, שמצטבר על מגפיי בגושים דביקים וכבדים. אני מברך את הפרושים בבוקר טוב, מחריד עקב חורף משנתו, מגיע לצומת שסמוך לחישת הקנים ומתלבט האם לפנות מערבה ולעקוב אחר התעלה אל השדות והכרמים, או מזרחה אל בריכת העודפים. כאן או כאן, ממתין הבוץ ועוד פרושים. הרבה זמן לא ביקרתי בתעלת העודפים, אז אני פונה לכיוונה. המגפיים שוקעים בבוץ ונחלצים ממנו בקול פקיקה עמום. אני מנסה להסביר לעצמי שזה לא הרצף הטיפשי שמוציא אותי כל בוקר, אלא ההנאה הצפרית העמוקה, וכמעט שאני מצליח להשתכנע. אבל קר, בוץ ועוד פרוש מצוי עף מעל לראשי.
חסרה לי צוצלת לרשימת הבוקר ואני יודע היכן לחפש אותן. אני סורק את הגגות של ההרחבה והנה הצוצלות, מכונסות בתוך עצמן, מחכות שהשמש תצא ותחמם אותן. על אחד הגגות הסמוכים עומד תור. בודד. יחידי. גדול. גדול מאוד, מקושקש ונטול צווארון. הוא מוזר לי, מוזר מאוד. לא יכול להיות שהוא תור צווארון צעיר. הם כבר מזמן לא נראים צעירים, הצעירים האלה. והוא באמת מאסיבי ומזכיר לי את התור ההוא, שראיתי בבית ספר שדה עציון, לפני שני חורפים, איך נסעתי בשבילו פעמיים, עד שראיתי אותו. הוא מזכיר לי גם את התור של מיכה מהחורף שעבר בצרעה. גם בשבילו נסעתי, אך ללא הצלחה. תור מזרחי, בחיי שהוא נראה תור מזרחי. אבל כבר יותר מדי פעמים שהפנטזיות שלי הלבישו תורים אומללים במחלצותיו של תור מזרחי ואני די רחוק ממנו. אני מצלם כמה צילומים לתיעוד, שוב נזכר בקמצנות של מיכה, שמסרב להעביר לי את העדשה שלו. אני מנסה לסגור מרחק אל התור, אבל זה כרוך בחזרה על עקבותיי ומציאת מעבר דרך חישת קנים, שלרגליה זורם ביוב.
חסרה לי צוצלת לרשימת הבוקר ואני יודע היכן לחפש אותן. אני סורק את הגגות של ההרחבה והנה הצוצלות, מכונסות בתוך עצמן, מחכות שהשמש תצא ותחמם אותן. על אחד הגגות הסמוכים עומד תור. בודד. יחידי. גדול. גדול מאוד, מקושקש ונטול צווארון.
תור מזרחי
כשאני מגיע אל מתחת לגג, כבר אין תור. אני מנסה לאתר אותו, אך הוא אינו. אני לא מרגיש בטוח מספיק בזיהוי וחוזר הביתה להוריד את הצילומים למחשב, להגדיל ולבחון אותם מקרוב. גם על המחשב הוא נראה מזרחי. מה שלא אעשה הוא נראה מזרחי ואם הוא באמת מזרחי, אנה אוליך את היגון? אני מוודא עם יואב, ברק ואבנר. ווידוא משולש ועדיין תור מזרחי. אני חוזר אל הזירה כדי לדקור את המקום ומזהה את הבית. של הוורדנים. איזה מין חברים אלה, שגוזלים את התור מרשימת החצר שלי? אני מנסה שלא לקלל אותם, אך נכשל, וודאי שאני נכשל: שייחרב ביתם, התור והעולם. מה חסר בחצר שלי? מה רע עשיתי לו, שהוא בחר בגג שלהם, ולא בשלי, שנמצא במרחק יריקה? אבל אז באה לי המוזה. אני מוציא הודעת טלגרם, מצרף מיקום מדויק, ובחיוך מתוק, מזהיר את הוורדנים לסגור את הווילונות ולהתכונן לפלישת המשקפות הגדולה.
