בלוג / כתבות

אני נמלט ממלתעות המטרופולין אל פארק עירוני קטן. פיסה מהונדסת של טבע, כרוכה אחר הכרך, תלויה בו בכל מאודה. כלואה

המפל המוכר והקירות הקירטוניים שסוגרים עליו משלושה עברים והלוע הפעור אימתני אל נחל עקב, דרכו באים הבזים ודרכו הם יוצאים.

תפרחות עבים חורפיים מרחפים מעל לנפחא, נושאים אופטימיות זהירה בגופם האפור והמנופח. את הרקיע מבשמת תקווה קלה מלווה בחשש ושמחה

נשרים תלויים עלי מצוק, מצונפים בתוך עצמם למול זעפו של הים. מפנים גבם אל מולו ולמול גשם הזלעפות שמצליף בהם

תימרות דורסים מתרוממים מתִּמְרַת. מתמרנים, מתרמקים וגולשים. מתבדרים ברוח שאינה נושבת, ממתינה לקריאה שמבוששת לבוא. הם לופתים בטפריהם את הרגע

כבר שבוע שאני כותב ומוחק, כותב ומכניס למגירה, כותב ומתייק לאיזה ספר שייכתב ביום מן הימים, שאינם באים לטובה. שבוע

השמש שוקעת בבעירת שני מרוחה שובלי זנב ירוקים של דררות, שממהרות אל עצי לינתן בצווחות רמות. היא נטרפת בעננים סתוויים,

ערפל לוטף את מורדות החרמונית, עוטף את המטעים של בוקעאתא ואת בתיה, מסרב להרפות. בועת בוקר קרירה וסתווית, בעולם הלום

כשלבסוף, בשעה תשע, אנו באים בשערי החרמון גופי כולו כבר חומר בתאוות צפרות, רוגש וגואה על גדותיו, כי כל הבוקר

"שתבוא המארה במהרה על ראשך, יא מיכה. לא יכולת לומר להביא מאקרו?" לשם שינוי מיכה מבין את גודל הפיאסקו שהוא