ערפילי קיץ רפים נסחפים בין נופי הזית. מתלטפים, מלטפים וניגפים. צעיפיהם, שכישפו ועטפו את צפונות הכרם בלחות חורפית, מתפוגגים וחושפים
מגירים זיעה אנו מהלכים בין סלעי הגיר של גבעות הקרב. השמש, שהביסה את ערפל הבוקר, צובעת את לחיינו באדמומית צרובה.
מבטו יגע ונוגה, פרוותו עגמומית ומקריחה, זנבו שמוט ומעורר דכדוך. כמו כרם הזיתים השרוף שסביבו, עציו המפויחים אֻכְּלוּ בעוד אחת
אני נעטף בקורי קפיצה של עכבישים מעופפים. קטנים כל כך שהם סמויים מעין. ניתן לראות רק את הקורים שממלאים את
בדרך למאגר אנו עוצרים קצרות לרגליו של עפרוני מצויץ שניצב על חמנייה מיובשת, שריד לגידולים עונתיים קודמים. היא מציצה כשמש
לחיים תפוחות של עננים צמריריים מרפרפות בלבן על המדרונות שעוטים את שיבולי השועל כְּשַׁל קיצי. העננים משייטים בשלווה סטואית וסתווית
אור הבוקר מתגלגל על דָּכְיָם של הגלים, קול חיכוכם ביבשה: הרחש התמידי של התנפצותם על צוקי הכורכר, של ליחוכם את
כל רגע מתלטפת החיטה אחרת. בצהרי היום מתאכזר האור, מכה וחורך את מתווי קוויה, את קניה; מדגיש את פגעי הגיל,
