הרוח מַשְׁבִּיעָה את העננים והם מחוללים לחלילה; מתעבים ומאפירים, מתעבים ומשחירים, קרבים ומתפתלים. קִרְבָּם סוער בתוכם, רועם ומבקש להתפרץ. אני
אני שוקע במרבד השעורה שמכסה בירוק את תל קריות. המלענים משלחים בגבי דגדוג מעקצץ, והשיבולים נכפפים ונוטים להיסגר מעליי ככיפה,
צוצלת מהדסת על המדרכה, מַשִּׁירָה את צילה, שמקרטע בעקבותיה ונבלע בכתם צל מתפשט. הצוצלת עוצרת ושולחת לשמים חצי הצצה זהירה,
שני עצי האשל מרוטים כמעט כתמיד. ענפיהם הגרמיים מתכופפים ונוטים זה לזה חסד של דלות מדברית. מחטיהם הבודדות נשזרות לצמרת
שיבה זרקה בשפמו של חיים ובלחייו. שנות חייו הכלביות מדביקות את שנותיי ושל שנינו מפגרות אחרי שנות הקרב הישראליות ואחרי
אני מחפש בי את המלים לתאר את השבועיים בטנזניה, אך מוצא בעיקר את כרטיסי הזיכרון שבמשך שנה רכשתי ואגרתי במגירה
כמו אדוות שהתנתקו מהמים והתרוממו לשמים, כך מחליקים שחפים גמדיים ברקיע, מעגלים בקלילות מסלולים פתלתלים מעל לבריכת הדיפלה הדרומי ובינות
