בלוג / כתבות

תימרות דורסים מתרוממים מתִּמְרַת. מתמרנים, מתרמקים וגולשים. מתבדרים ברוח שאינה נושבת, ממתינה לקריאה שמבוששת לבוא. הם לופתים בטפריהם את הרגע

כבר שבוע שאני כותב ומוחק, כותב ומכניס למגירה, כותב ומתייק לאיזה ספר שייכתב ביום מן הימים, שאינם באים לטובה. שבוע

השמש שוקעת בבעירת שני מרוחה שובלי זנב ירוקים של דררות, שממהרות אל עצי לינתן בצווחות רמות. היא נטרפת בעננים סתוויים,

ערפל לוטף את מורדות החרמונית, עוטף את המטעים של בוקעאתא ואת בתיה, מסרב להרפות. בועת בוקר קרירה וסתווית, בעולם הלום

כשלבסוף, בשעה תשע, אנו באים בשערי החרמון גופי כולו כבר חומר בתאוות צפרות, רוגש וגואה על גדותיו, כי כל הבוקר

"שתבוא המארה במהרה על ראשך, יא מיכה. לא יכולת לומר להביא מאקרו?" לשם שינוי מיכה מבין את גודל הפיאסקו שהוא

אלה ימי היונה בחולדה. לתירס הנקצר יש ריח של סוף קיץ והמוני גרעינים שהתפזרו, מרבדים את השדה ומזמנים יונים מכל

ענני כמעט-סתיו גולשים מהרי נפתלי, שמש עוד-קיץ עולה מעל לרמת הגולן ובתווך מתעורר עמק החולה ועשרות מירומיות לבנות-כנף לבושות באפרוריות

היא עולה מעל כרמי יוסף. מעוטפת ברדידי אובך, אפופה בצעיפי עריף דקים והביליים. בתחילה לא ברור מיהי ומהי. מעין בהרת

ענני מתנה מעל יתלה. מוסעים מהים ונעים ברוח נעימה. מתת של צל באמצע הקיץ הקשה, אחרי כמה ימים מוכי שרב.