בלוג / כתבות

הלחות ביער הגשם של בווינדי חיה כמעט כמו יצור בפני עצמו. היא מחלחלת אל האדמה הבוצית, מתעבה לערפל סמיך בין

אנחנו חיים מהר מדי, במרדף תמידי אחרי הקידום הבא בעבודה, הדגם החדש של הטלפון הנייד, אוויר לנשימה, ואנחנו—הצפרים—גם אחרי הלייפר

נקישות מקוריהם של המרבו מנגנות לנו שיר ערש הפוך, כי בוקר בא ועת לקום; שיירי חלום או זיכרון צפים על

מאורה קרועה במורד מדרון ובפתחה גור צבועים, קטן ממדים ומעודן. בן שלושה או ארבעה חודשים. הליכתו עודנה מסורבלת מעט והוא

הטנדר מעפיל אל פסגה, יורד בעברה השני ומטפס על פסגה נוספת. כפרי מסאים פזורים בכרי דשא וסביבם עדרי פרות שילדים

סופו של יום ספארי ממושך. גלגלי הג'יפ רומסים את העשב הדגני הצהוב והיבש, מפיקים רחש כשל נמר המתגנב חרש אל

"הניחו לי," אני מתחנן בפני הציפורים, אך הן
ממשיכות להיאסף מכל המטעים שבסביבה,
לנחות על עץ הכליל שבחצר