הצל שאני מטיל על הכלחים הלחים רך כמו הזריחה המתאחרת, כמו האור, כמו צינת הרוח שמסמרת את העור, כמו השריקות
אנחנו מתרווחים ומתלטפים בצלילי הסקסופון של ג'ס קורן שעוטפים אותנו, אווריריים וליריים, אימפרסיוניסטיים. כמעט כמו לפני שלושים וחמש שנה בפאבים
"אני לא יכול יותר, אורי. תעשה משהו, כי נשבע לך שאם היצור הזה לא מתחיל ללכת, ועכשיו, אני לא יודע
הלחות ביער הגשם של בווינדי חיה כמעט כמו יצור בפני עצמו. היא מחלחלת אל האדמה הבוצית, מתעבה לערפל סמיך בין
ואללה יופי היואב הזה. חוזר מתשעה ימים בקניה אחרי שמילא את המצברים והתמלא עזוז. אז הוא מזנק מהאוטו, מגולח למשעי,
המרססת דוחקת בארנבת, והיא נסוגה ממטע הרימונים, נחשפת על אוזנייה הזקופות, שפמה המרטיט ועיניה הלחות והגדולות דיין כדי להכיל את
"נו, מיכה, מעגן מיכאל מחר?", ההתלהבות בשאלה שלי שנייה רק להתלהבות בתשובתו של מיכה: "נו טוב, אתה אומר שעוד לא
הסולם רעוע, אני מט ליפול והתהום פעורה מימין. ועדיין, אחרי שלוש שעות של ספירת חוגלות בבוקר קיץ לוהט ומסמא, הירידה
מפליגים באפלה לביצת מבמבה; מפרץ מחורץ ומאוצבע בימת ויקטוריה. ביצה שהיא ביתם של המנעלנים: חסידות ענק בעלות מקור נפילי, שמקננות
