בלוג / כתבות

"נו, מיכה, מעגן מיכאל מחר?", ההתלהבות בשאלה שלי שנייה רק להתלהבות בתשובתו של מיכה: "נו טוב, אתה אומר שעוד לא

הסולם רעוע, אני מט ליפול והתהום פעורה מימין. ועדיין, אחרי שלוש שעות של ספירת חוגלות בבוקר קיץ לוהט ומסמא, הירידה

מפליגים באפלה לביצת מבמבה; מפרץ מחורץ ומאוצבע בימת ויקטוריה. ביצה שהיא ביתם של המנעלנים: חסידות ענק בעלות מקור נפילי, שמקננות

היא מביטה בי, מרימה גבה לא קיימת ופולטת בחצי מקור שאני לא שפוי. נראה לי שהיא רוצה לומר שאני דפוק,

תחנת הסניקה מפכה שפכים מבסיסה. מעיין ביוב שנביעתו מצטרפת לזרם הנוזלים העכור והדלוח שהוא נחל השלושה. אני מתכווץ בצל המתכווץ,

החולות עוטים שַׂלְמַת לילה שחורה וחרישית, נקייה למשעי. מיכה ואני מאובקים אחרי החלפת גלגל שהתפוצץ, הבגדים סמרטוטיים ואני מטפטף עייפות,

מיכה נע באי נוחות, עיניו מתרוצצות בחוסר נינוחות ודמו חומר בתשוקה שאני מזהה ומכיר טוב מדי. הוא רדוף אותה תאווה

ערפילי קיץ רפים נסחפים בין נופי הזית. מתלטפים, מלטפים וניגפים. צעיפיהם, שכישפו ועטפו את צפונות הכרם בלחות חורפית, מתפוגגים וחושפים

מגירים זיעה אנו מהלכים בין סלעי הגיר של גבעות הקרב. השמש, שהביסה את ערפל הבוקר, צובעת את לחיינו באדמומית צרובה.

אנחנו חיים מהר מדי, במרדף תמידי אחרי הקידום הבא בעבודה, הדגם החדש של הטלפון הנייד, אוויר לנשימה, ואנחנו—הצפרים—גם אחרי הלייפר